בן רבקה ומשה. נולד ביום ז' בניסן תשכ"ו (28.3.1966) בתל אביב. אח צעיר של צרויה. מנישואים קודמים של הוריו היו לו עוד אחות ושני אחים למחצה - איתן ובתיה מצד אביו, יגאל מצד אימו.

אבישי גדל בדרום תל אביב. נער שקט צנוע, הוא התנהל בדרכי נועם, תמיד נכון לעזרה ולסיוע למשפחתו ולחבריו. הוא נמשך למוזיקה, עם חבריו נהג לבקר בקונסרבטוריון בעיר ואף הוצע לו לנגן על חליל צד.

למד בבית ספר יסודי בתל אביב והמשיך לתיכון המקצועי "שבח", בו למד במגמת מכונאות. באותן שנים היה חניך בתנועת נוער, הצטרף לגרעין נח"ל ובהיותו בכיתה י"ב עבר לקיבוץ, שבו השלים את לימודיו.

בהגיעו לגיל גיוס, התנדב לשירות בנח"ל. במהלך הטירונות נפצע בברכו ובהמשך חלה, ואולם לא נתן למקרים אלו להניאו מביצוע שירות צבאי מלא ומשמעותי בחיל כמפקד כיתה.

לאחר שחרורו מהשירות הסדיר, ועל אף שהוכר כנכה אחרי פציעתו בטירונות, הקפיד על ביצוע שירות מילואים מדי שנה ביחידת הצנחנים עם חבריו. סובביו אמרו כי תחושת השליחות והחשיבות הגדולה שראה בשירות ובתרומה למדינה היוו נר רגליו.

בחודש מרץ 1990 התגייס אבישי למשטרת ישראל, שובץ לשירות ביחידת הליווי של המשטרה במחוז תל אביב, ועסק בעיקר בליווי עצירים קטינים לבתי המשפט ולמעצר. אופיו המיוחד - אהבתו לזולת, רגישותו הייחודית, כישוריו ומקצועיותו היוו יתרון משמעותי בביצוע תפקיד רגיש וחשוב זה. עמד על כך יוסף קריספין, מפקד בית המעצר "אבו כביר": "אבישי היה ביחידת הליווי, ועסק בעיקר בליווי עצירים קטינים, תפקיד שמחייב אחריות ורגישות מיוחדים, שכן מדובר בפקדון אנושי יקר ערך. עצירים קטינים מפעם לפעם בהתנהגותם הבלתי צפויה עלולים להיות מסוכנים לעצמם ולאחרים, וכך כל אירוע חריג מלחיץ את השוטרים אבל אצל אבישי המצב היה שונה. הוא שמר על קור רוחו, פעל בשקט וברוגע והיה מקרין את הרוגע גם לשוטרים האחרים.

בתקופה שבה אבישי השתתף במבצעים רבים, הוא זכה על כך להוקרה ולהערכת מפקדיו, ואולם, מעבר לכול, חשוב עבורי כמפקד בית מעצר היה מכתב אשר קיבלתי מאזרחית שבנה הקטין נעצר. זאת הייתה הפעם היחידה שקיבלתי מכתב מרגש מאזרחית אשר שיבחה את אבישי על הרגישות בטיפול שלו בקטין. זה היה אבישי - מקצוען אבל באותה מידה רגיש ואוהב אדם".

אוהביו העידו כי חרף אופי שירותו במשטרה והשנים הרבות בתפקיד התובעני, אבישי לא נתן לעבודתו ולמורכבות הסיפורים אליהם נחשף להשפיע עליו ולהקשיח את ליבו. הוא שמר בהתנהלותו על רגישות יוצאת דופן, נהג בכבוד ובצניעות בעצורים ובני משפחותיהם, והתאים את עצמו לכל סיטואציה והאנשים בה ללא ביקורת או שיפוטיות.

במהלך עבודתו במשטרה השלים שתים-עשרה שנות לימוד, אחר כך פנה ללימודים גבוהים וקיבל תואר ראשון בקרימינולוגיה.

בשנת 1997 הכיר אבישי את סיגל. ההיכרות ביניהם הייתה תודות ליוזמה של ציון, מכר משותף. לאחר שיחה ראשונית טלפונית קבעו להיפגש ומאז היו יחד. בחלוף שנה נישאו והתגוררו תחילה בבית הוריה של סיגל. לאחר שעברו מבית ההורים, הקימו השניים את ביתם בבת ים, שם גידלו יחד ארבעה ילדים: התאומות הראל ואופיר, רון והילי. המגורים בבת ים נבחרו בין היתר, על רקע אהבתו הגדולה של אבישי את הים, ורצונו להתגורר בקרבת מקום אליו.

אבישי היה איש משפחה בכל רמ"ח אבריו. הוא אהב את זמן הבילוי המשפחתי והיה מעורב מאוד בחיי הילדים, לקח אותם להסתובב ולטייל, נהג לבלות עימם בגינה והיה נוכח בכל אסיפות ההורים והפגישות עם הגננות והמורות. בבית היה לעזר רב לרעייתו, השתתף בבישולים ועוד.

בשנת 2006 עבר לשרת ביחידת הסיור של המשטרה במרחב ירקון, ואהב מאוד את השירות שם.

הוא התעניין מאוד בתחום המשפט וטיפח תחביבים שונים, כגון משחק סנוקר בימי שבת עם חברים, בילוי בים ודיג. אוהביו סיפרו - "הוא אהב מאוד את הים ואהב לדוג אבל לא היה נוגע בעצמו בדגים. אם היה מצליח לדוג הוא היה מבקש ממישהו שיוצא לו את הדג מהחכה". גם במסגרת שירותו עסק בספורט, לקח חלק פעיל בנבחרת משיכת החבל של המשטרה ונסע עם הנבחרת לתחרויות בחו"ל מספר פעמים, כאשר קולו הרדיופוני, גובהו וחוסנו הפיזי היוו יתרון לקבוצה.

לצד זאת, הקפיד במשך שנים להתנדב לפחות פעם בשבוע במתנ"ס בו שהו ילדים בני העדה האתיופית, לבלות ולצאת עימם לטיולים. "הוא היה אדם של נתינה" סיפרו סובביו, והוסיפו כי הייתה לו יכולת מדהימה להתחבר לאנשים באשר הם.

לאורך כל השנים המשיך להתנדב למילואים ביחידת הצנחנים. רק בשנת 2011, כשנתברר שחלה במחלה קשה, נאלץ לוותר על שירות המילואים. חרף התמודדותו עם המחלה ומכאוביה הוא הקפיד להסתכל על חצי הכוס המלאה, לא התלונן והיה נחוש להמשיך בחייו תוך הפגנת חוסן נפשי, כוח רצון ואיתנות מעוררת התפעלות.

בני משפחתו וחבריו ליוו אותו בתקופת מחלתו, תמכו בו והיו לצידו בכל העת.

רב-סמל בכיר אבישי גבע נפל בעת מילוי תפקידו ביום י"ט בכסלו תשע"ג (3.12.2012). בן ארבעים ושש בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחולון. הותיר אישה, שלוש בנות ובן, שתי אחיות ושני אחים.

ספד לו יוסף קריספין, שהיה מפקדו בבית מעצר "אבו כביר": "אזכור את אבישי כאיש נעים הליכות, שוטר למופת אבל יותר מכול כאדם עם לב זהב.

שוחחתי עם אבישי פעמים רבות, תמיד דיבר לגופו של עניין מעולם לא לגופו של אדם. אבישי לא ידע לדבר לשון הרע. איש עניו ומקסים, מלא קסם אישי מיוחד, אשר ידע להתחבב על כולם – השוטרים, השופטים והמפקדים.

אבד לנו חבר מיוחד במשטרת ישראל. אבד לנו איש יקר אשר מכוח אישיותו ידע לפעול ולהצליח בכל המשימות".

כתב דודו, גיסו: "אבישי, כיצד לזכור ומה לכתוב לאיש צעיר שהלך לעולמו והשאיר אישה, ילדים, משפחה?

אבישי... זוכרים אותך. מתגעגעים אליך, ובעיקר היינו רוצים לראות אותך ולא לכתוב אליך... רק נזכור אותך איש יקר, אוהבים אותך".

בשנת 2017 העלה קובי, חברו של אבישי וקצין בבית הספר לשוטרים, את זכרו במסגרת משימה שהעביר בקורס שוטרים, וארגן טקס אזכרה מרגש.

אבישי מונצח באתר "גלעד לזכרם" של המשטרה, באנדרטה לזכר חללי משטרת ישראל שהוקמה במכללת השוטרים בבית שמש, ובקיר הנצחה בתחנת המשטרה בה שירת במחוז תל אביב.